הוא קיים באמת

בשלב מסויים בחייו, הבין
שזה לא מפריע לאחרים,
צווחת קול הענות
שהיתה מנסרת ללא הרף
בחלל האויר.

כשלעצמו,
ברח כבר בגיל צעיר
מהמקומות המכאיבים הללו
אל נאות הדשא הרגועות
בהן נשמעה עדיין שירת הציפורים
מבלי להתחשב כלל
במחיר שנאלץ לשלם.

היה חוזר לשם מדי פעם
כשאטמים באוזניו,
צופה בשלווה רגועה באנשים הסובלים :
הם עבדו ללא הפסק,
בנו בתי ענק,
נלחמו אחד בשני בטירוף
ואכלו את עצמם למוות
בנסיון נואש להתעלם מהרעש.

הם קינאו בו,
שנאו אותו
ורדפו אותו עד חרמה.

משלא יכלו לו,
ניסו לעשות ממנו
מנהיג,
קדוש,
שוטה הכפר
או איקונין
אך הוא,
רק היה עושה פוזה של "כאילו"
וחוזר לו אל מקום הברכה.

למרות שלא באמת יכלו להאמין בכך,
הטריפה אותם המחשבה
שבצורה כלשהיא,
יכול להיות, 
שאולי,
כל הסבל שהם סובלים
אינו מנת חלקו
ושהמקום אליו הוא נעלם
קיים באמת.