יום שבת, 6 באוקטובר 2012

בראשית




בראשית בכה אלוה-ים
את השמים ואת הארץ
את הגוף הדואב
ותחושת החוסר בלב


והארץ היתה
ולא היתה, לסירוגין
בעיקר מוקדם בבוקר
בשבתות וחגים


וייצר אלוה-ים את הנפש בתולה
ומשם תיפרד והיתה לארבעה ראשים
שם האחד: אבא והרב והממשלה
ושם השני: אימא והדודה והחברה כולה
והשלישי הוא אני. הוא ההולך לאיבוד
והנהר הרביעי הוא את


וייצו ה' אלוקים על האדם לאמור:
לך לך מארצך וממולדתך ומפחדיך
ובא אל עצמך , אל אשתך
על אחד ההרים אשר אומר אליך





יורה יורה





אור העננים 
משקף סבלנות הטבע
הבהוב התרגשות הספק בצמח
העבים רושמים תחושות בניר
מתקבצים אט אט להפגין בעד
עפרות הרגבים הרווקות 
מייחלות לאהבה ראשונה
טיפות באות בקצה העיניים
מודעת לשלום ובוראת אור
המציאות כותבת בקפה בוץ
עושה חושך ומכילה הכל



יום שישי, 31 באוגוסט 2012

הוא קיים באמת


בשלב מסויים בחייו, הבין
שזה לא מפריע לאחרים,
צווחת קול הענות
שהיתה מנסרת ללא הרף
בחלל האויר.

כשלעצמו,
ברח כבר בגיל צעיר
מהמקומות המכאיבים הללו
אל נאות הדשא הרגועות
בהן נשמעה עדיין שירת הציפורים
מבלי להתחשב כלל
במחיר שנאלץ לשלם.

היה חוזר לשם מדי פעם
כשאטמים באוזניו,
צופה בשלווה רגועה באנשים הסובלים :
הם עבדו ללא הפסק,
בנו בתי ענק,
נלחמו אחד בשני בטירוף
ואכלו את עצמם למוות
בנסיון נואש להתעלם מהרעש.

הם קינאו בו,
שנאו אותו
ורדפו אותו עד חרמה.

משלא יכלו לו,
ניסו לעשות ממנו
מנהיג,
קדוש,
שוטה הכפר
או איקונין
אך הוא,
רק היה עושה פוזה של "כאילו"
וחוזר לו אל מקום הברכה.

למרות שלא באמת יכלו להאמין בכך,
הטריפה אותם המחשבה
שבצורה כלשהיא,
יכול להיות, 
שאולי,
כל הסבל שהם סובלים
אינו מנת חלקו
ושהמקום אליו הוא נעלם
קיים באמת.

יום שבת, 28 ביולי 2012

תשעה


כמו לפני יובל

אבא ואימא וילד

פוסעים בנעלי בד

בתחושה חגיגית

לבית הכנסת

ולא מבינים למה




כמו לפני עשור

בני הנוער

מתווכחים בחוץ

למי יש יותר

של מי הכי

ומי המלך האמיתי

ולא מבינים

מה באמת חשוב





כמו לפני אלף שנה

מבוגרים יושבים על רצפה

וקוראים בתחושת חובה

מילים שאינם מבינים

ולא מתכוונים לעשות דבר

כדי לשנות את המצב






ורק הילדים

שתמיד מבינים הכל

יודעים שהגאולה כמעט כבר כאן

רק הילדים

שעדיין מאמינים בעצמם

יודעים שכבר אתמול

הכל היה יכול להיות

מושלם




יום שישי, 17 בפברואר 2012

טוב


הוא היה טוב
פשוט ידע שהוא טוב
היה לו פוטנציאל עצום
בנות יריבו מי תיקח אותו ראשונה
והספרנית תגיד: 
"מצטערת, את הספר הזה אפשר רק ליומיים"

הוא היה ספר טוב
ידע שהוא טוב
הוא פשוט היה הספר הנכון במקום הלא נכון :
במדף התחתון בספרייה

ממקום שבתו היה רואה את נעליהם של הקוראים 
מטופפות במעבר ונעצרות לידו
היה יכול לדמיין את עיניהם מביטות, 
בוחנות את המדפים ואז היו ממשיכים הלאה
מי בכלל מחפש במדף התחתון?

פעם עברה לידו עלמה אחת חיננית 
(לא ראה את פניה אך היה בטוח בכך לפי ריח נעליה)
עצרה ליד טור המדפים שלו (אחרי ותק של שנתיים 
הרשה לעצמו לקרוא לטור בו היה מונח: "הטור שלו ") 
אפילו התכופפה מעט
לבו החל פועם בעוז, 
היא הביטה במדפים הנמוכים, הגיעה עד המדף השני מלמטה, 
חיפשה וחיפשה ואז שבה והזדקפה.
עוד ניסה לצעוק אך היא כבר התרחקה לטור אחר.
במשך שבועיים היה בדיכאון: 
"אולי אני לא טוב כמו שאני חושב ? 
"אולי זה שהחליטו לשים אותי במדף התחתון זה בגלל שאני לא כל כך שווה ?"
אך כך התעודד וניסה לדחוף את עצמו מעט קדימה, להתבלט.
אם רק יגיע לקצה המדף, אולי רק עוד טיפ טיפה, אולי פעם כשהספרנית תעבור היא תיתקל בו ואז אולי...

הוא היה טוב 
פשוט ידע שהוא טוב
כעת כבר כמעט היה בטוח:
הוא פשוט היה הספר הנכון במקום הלא נכון.


הצל




לא היה לו צל.
שנים רבות כלל לא היה מודע לעובדה הזו. 
חי טוב.  לפחות חשב ככה.
היה לו כל מה שאפשר לבקש מהחיים. חוץ מצל.

הוא נזכר בפעם הראשונה כשגילה את הדבר
היה זה יום שרבי, השמש ליהטה בשמיים , 
מהימים הללו בהם כל מה מה שאתה רוצה זה הרבה מים צוננים בהישג יד 
והרבה הרבה צל.

הם עמדו כמה חברים ליד המרכז המסחרי הישן.
סככת הצרכנייה הייתה מסתור מושלם. שפע של צל.
ליקטו מידע איש על רעהו מה שהיה, מה שיהיה, מה שלא יכול להיות.
נזכר לפתע שמעטפת ההחזר של הוראת הקבע נמצאת בכיס האחורי של מכנסיו.
תיבת הדואר היתה ממש מולו, מרחק צעדים ספורים: הצעדים ששינו את חייו.

בעודו הולך הבזיקה לפתע בראשו המחשבה שכנראה השמש ממש מולו 
שהרי הוא לא רואה את הצל שלו אלא שהשמש לא הייתה מולו. 
הוא חשב שאולי הוא פשוט דורך על הצל שלו 
אלא שגם מתחתיו ככל שיכול היה לראות לא היה צל. 
השמש עמדה בחצי הגובה הרחק מאחריו. והוא, פשוט לא היה לא צל !

-"חבר'ה! מישהו מוכן לבוא לרגע?" שאל
הם הסתכלו עליו באדישות
- "מה העניין?" שאל הגדול שבהם. 
אף אחד מהם לא רצה לצאת מהסככה, להיות חשוף לחומה העז של השמש.
הרזה החל לצעוד לכיוונו
-"מה אתה רוצה?"  נעמד לידו
הוא הביט בו בקנאה היה לו צל כהה, כבד.
-" אין לי צל "
-" מה אתה מקשקש? איך זה יכול להיות?"
- "  'סתכל בעצמך "
הרזה הביט בצל של עצמו ואחר כך ברחבה הלוהטת 
שטופת השמש עליה עמדו, הוא גרד מעט בראשו, כחכך בגרונו ואז ירק לפתע הצידה.
-"שמנצ'יק! אתה מוכן לבוא לרגע ?"
השמן קרב אליהם בצעדים כבדים. שניהם הביטו בו, או ליתר דיוק בצל שלו.
הצל שלו היה כצפוי הרבה יותר שמן מאשר הצל של הרזה, 
לעומת זאת הצל שלו היה הרבה יותר בהיר.  
- "אין לו צל" אמר הרזה והצביע עליו
-"מה פירוש אין לו צל ?" שאל השמן מביט בשניהם
הרזה הצביע על הרצפה
השמן הסתכל בצל הבהיר והשמן שלו אח"כ בצל הכהה והרזה של הרזה 
ואז בעיניים קרועות מתדהמה באין צל של השלישי
-"איך זה יכול להיות ?" שאל הרזה
-"איך זה יכול להיות ?" שאל השמן 
-"איך זה יכול להיות ? שאל הוא

הרביעי שעד עכשיו המשיך לפצח גרעינים באדישות תחת הסככה קרב אליהם בהליכה זחוחה יורק קליפות אבטיח לכל עבר. שלושתם הביטו בו בתדהמה. בשמיים ללא ספק עמדה רק שמש אחת, לא הייתה כל תאורה אחרת באזור אך לבחור היו שלוש צלליות. אחת כהה לכיוונם, השנייה בהירה היישר מתחתיו ואילו השלישית רזה וגבוהה נמתחת הרחק לאחור.

 

יום שבת, 21 בינואר 2012

איתי מלבנון


זוכר ימים ארוכים
עת הייתי טכנאי בזק
נושא רכסי דיר מימס
מותח קוים עייפים
ממוצב למצב
מחלק
פרחים ודרדרים
לקצינות בצבעים
רוקד עם ברדלסים
בסעודות
מלווה מלכות
מטייל בסנדלים
גולש לבופור
מרטיב אל האופק
כובס בליטאני
עת התאדו
עננים סגלגלים
בואדי הרך




אין חבוש



אין חבוש

מתיר

קושר

אוסר

מוסר

נוסר

הסר

עשר

בשביל ש

תתבשר

ש

אין חבוש

חמוש

בטוש

או במכוש

כותש יתוש

בחוש מישוש

קשקוש?

אין חבוש

מתיר

מטמיר

מסביר

ממיר

ממי

ממה

למי

על מה

של מי

שלמה

ומי שילמה

במהומה

המדהימה

בגוש קטיף

בחממה

בכלל כבר

אין חבוש

מתיר

מסתיר

בשיר

ישיר

עשיר

כשיר

לחי"ר

במכינה

בבית יתיר

או

את עצמו

בבית ה









רוח הקודש

בדיוק
עברה אצלי
ביישוב
רוח הקודש
לא בטוח
שהייתי מוכן
פתאם הגיעה
ללא התרעה מוקדמת
רציתי רק להחליף איתה
כמה מילים
להגיד ש
הלוואי
כדאי
עד מתי
אולי
תישארי
תעשי שבת
ולא הספקתי
פתאום עברה
השאירה אחריה
קווצת שיער
בדל עיפרון
והרבה שאלות